מי מלל. כל מלל דבר ברור הוא, כמו ודעת שפתיך ברור מללו, מי ימלל גבורות ה', אמת שיש לדבר מגבורותיו אך מי יודע לבררן על אמתתן כאשר הן, וטעמו מי הוא שהיה יכול לומר בבירור כי שרה תיניק בנים (רל"ש):
אשר ילדה לאברהם מצחק. היה מלעיג כמאמר ליצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, והיה מצחק על האומרים ששרה ילדה לאברהם, ויותר יתכן לומר שהכתוב הזכיר אשר ילדה לאברהם להודיע שזה היה הצחוק שלו שהוא לבד נולד לאברהם, ולפי שאין התינוקות אומרים רק מה ששומעיהם מהוריהם, לכן אמרה שרה גרש את האמה (רא"ש):
לא יירש. חלילה לשרה אמנו לאמר כדברים האלה מצד הקנאה וכדומה מסבת דעות נפסדות המוניות כאשר יאמר הראב"ע שקנאה בו בעבור שהיה גדול מבנה, ולא תודיענו התורה התנהגות מדת הקנאה באבות העולם, לכן אמר שד"ל בהבדל לשון נחלה וירושה והוא זה, הנוחל נוטל חלק עם אחרים, כמו והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, לכן פעמים רבות לשון חלק מחובר ללשון נחלה כמו עפ"י הגורל תחלק נחלתו, ובתוך אחים יחליק נחלה, ונחל ה' את יהודה חלקו, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אולם היורש נוטל את הכל ואין הדבר מתחלק בינו ובין אחר, כמו הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי, וכן נשמידה את היורש וכבו את גחלתי אשר נשארה, ולפעמים לא יהיה היורש אדם מיוחד כ"א כלל וסוג מיוחד הכולל אנשים הרבה, כמו כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ובאמת כי הר שעיר נחלק לאחוזות הרבה בין כל צאצאי עשו אבל הר שעיר בכללו היה לעשו ולא יחלקו בו שאר עמים, וכן וירשוה קאת וקפוד, מין העופות האלה יירשוה כולה ואח"כ יחלקוה ביניהם אך לא יהיה בה חלק לבני אדם כלל כי כולה לקאת וקפוד תהיה, והנה באמת שרה בחכמתה כראותה ישמעאל מצחק והכירה בו כי גם במעלליו יוכר נער כי יהיה פרא אדם ידו בכל לגזול ולחמוס ביד חזקה ובזרוע נטויה, והבינה כי אם יגדל בבית אברהם גם את הכל יקח ולא יניח אף דבר קטן ליצחק, לכן אמרה לאברהם גרשהו מביתי כי אין ראוי שיהיה בן האמה הזאת הוא היורש (את הכל) כנגד בני כנגד יצחק: ולא היתה שרה מונעת חלוקת הירושה בין ישמעאל ויצחק שא"כ היה לה לומר לא ינחל, אך יראה פן יהיה הוא היורש את הכל במקום יצחק בנה; ואין עם בני עם יצחק ענין חלוקה עמו, כי מלת עם ענינו ג"כ לשון כנגד כמו ומה יצדק אנוש עם אל, הטעם כנגד אל, וכן הרוב רב עם ישראל, כנגד ישראל, וכן וילחם עם ישראל, וכן (האזינו י"ב) ואין עמו אל נכר ערש"י שם, וכן אין אלהים עמדי (שם ל"ט) עומד כנגדו למחות (רש"י), וכן מלת אתה הוא יריב את ריבם אתך כנגד. עכ"ד. ול"נ בזה בעבור הזכירה שלילת הירושה לבדה לא יירש, ולא אמרה בפירוש לא יירש אותנו, כמו בן ביתי יורש אותי, לא יירשך זה, וכן לא שללה בפירוש את ירושת הקנינים, ולא אמרה לא יירש את נחלתינו או את אשר לנו, כמו ביים הנחילו את אשר לו, מזה אפשר לומר שאין המכוון במאמר לא יירש שלילת ירושת הקנינים, אבל כוונתה לא היתה כ"א להרחיקהו מן הבית בל תהיה לו שום התחברות עם יצחק ולא יהיה ביכלתו עוד להתנשא על בנה ולהתראה כראש ומושל עליו ולצחק בו כאשר התנהג עד הנה, וזהו המכוון לדעתי בלשון לא יירש כלומר לא יהיה ראש ומושל (ניכט געביעטעריש פערפאהרען), כי רש המורה על הירושה הוא לרש"פ מסתעף משם ראש שהונח על מה שהוא עיקר בערך הנטפל אליו (דאס הויפט), כי גם היורש נעשה ראש על הירושה והיא נכנסת תחת ממשלתו (עראָבערט), ומזה הונח ג"כ רש להוראת הרשות (געבאֶט) כמו כרשיון רש (עזרא ג), והוא מטעם שנעשה המורשה ראש ומושל על דבר; הנה לדברים האלה לשון לא יירש פה יבואר לפי הוראתו העיקרית וכאמור, במכדרשב"י (דף קי"ח) כי לא יירש בן וכו' וכי ס"ד דקני' ליה שרה, אי הכי לא אודי קב"ה עמה, דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה, אלא בגין דחמאת לי' בע"ז בגין כך אמרה כי לא יירש וכו', אנא ידענא דלא ירית לעלמין חולקא דמהימנותא ולא יהא ליה עם ברי חולקא לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:
על אודת בנו. על שיצא לתרבות רעה (רש"י משמות רבה), אין כוונתם שזהו הדבר אשר עליו אמר הכתוב וירע הדבר מאד, דא"כ מלת הדבר אך למותר, והיה די לומר וירע מאד בעיני אברהם על אודות בנו, מהו הדבר, אבל כוונתם כמ"ש הרוו"ה, לקשר סוף הפסוק עם ראשו ע"ד סבה ומסובב, ופי' וירע הדבר (היינו הגירוש הנזכר) מאד בעיני אברהם להיותו על אודות בנו ר"ל שיהיה סבה לשיצא לתרבות רעה, כי חשב אברהם כי לסבה זו בעצמה היה יותר טוב להניחו בביתו שיוכל להוכיחו ולהוליכו בדרך טוב אולי ישוב; וע"ז בא לו מאמרו יתברך אל ירע בעיניך וגו'. והרא"ם מתקשה מאד במאמר זה, ע"ש. ולמ"ש (על אודות האשה הכושית). ענין אודות שטעמו הרחקה ועזיבה, יהיה כאן טעם על אודות בנו בשביל רחקות ועזיבת בנו, שיהיה מרוחק ונעזב ממנו ולא יוכל להוכיחו ולהדריכו בדרך ישרה:
שמע בקלה. מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י מרבותינו) ומכאן ראייה שלא היה קשה בעיניה ירושת ממון, רק ירושה נפשית, כי ראתה בנבואה שישמעאל עתיד לעבוד ע"ז ולגלות עריות ולשפוך דמים, וזהו כוונת אמרם ראתה אותו מצחק, בע"ז וג"ע וש"ד, כי עתה כשר היה כאמרם באשר הוא שם, כי עכשיו כשר היה והקפדתה היתה לגרש אותו כי לא יירש ירושה הנפשית להודיע ברבים אמתת מציאותו ית' השגחתו ויכלתו כאשר עשה אברהם (רא"ש):
שם על שכמה. את החמת לאות שפחות, ע"ד והתעני תחת ידי'. אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם, כמאמרם ז"ל ויהי אלהי' את הנער לרבות חמוריו גמליו ופועליו, ולכן לא חסר לה דבר זולתי המים בתעותה במדבר (רע"ס). ואמר תחלה לשון נתינה כי הלחם והמים מדעתו נתן לה, ואח"כ לשון שימה להורות על סדר ואופן הנחתו על השכם דוקא, ככל לשון שימה שישמש על הסדור והערכה כמ"ש בסוף פקודי. ואמר אח"כ ואת הילד, אינו מוסב על הנתינה כי בן האמה הוא ומעצמו שלה הוא ללכת אתה, אבל מוסב על השימה, דלסבת חלישות גופו לא היה יכול ללכת ברגליו כדעת רבותינו: והרמב"ן כ' ואת הילד נמשך למעלה ויתן אל הגר וגו' את הילד א"כ לשון המקרא אינו מסודר:
את הילד. אם ביום הגמל את יצחק הוא כפשוטו וכדעת רבנן ביום שנגמל מחלב היה ישמעאל אז, כבן ט"ו שנים ולרב אחא דיום הגמל הוא ביום שנגמל מיצר הרע והיינו בשנת י"ג ליצחק, א"כ היה ישמעאל אז בן כ"ז שנה. ואמאי קראו ילד? לפי שמחמת חולשתו וחליו נעשה כילד שאין בכחו לנענע אבריו להלוך מעצמו וצריך להנשא על שכם אמו (עיי' ברבה ובפי' ידי משה בשם רש"י) אמנם מצאנו שם ילד גם לבן ארבעים, שנאמר (מ"א י"ב י"ג) ויועץ את הילדים אשר גמלו אתו. ורחבעם במלכו היו בן מ"א שנים כמבואר (שם י"ד כ"א):
רבה קשת. רובה הוא תואר השם, ונופל על מורה חצים גם על משליך אבנים, לכן תאר אותו פעם אחרת ואמר כי הוא קשת, המורה חצים בקשת, קשת הוא האומנות דוגמת גנב (רוו"ה):
השבעה לי. אחרי שילדה שרה ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקב"ה שבועתו לאברהם מה שהבטיחו לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו' לכן השתדל אבימלך לכרות עמו ברית:
ולניני. תרגומו ובבני, נין הוא לשון שררה ושליט ובעבור שהבן קם תחת אביו לשלוט בנכסיו לכן נקרא הבן נין (רש"י תהלים ע"ב משלי כ"ט):
צאן ובקר. כשהשיב אבימלך את שרה נתן לאברהם גם עבדים ושפחות, ואברהם כאן לא נתן לו נפש אדם, כי כלם היו תחת כנפי השכינה (רא"ש):
כבשות הצאן. ת"א ויב"ע חורפן דעאן. בשאר מקומות תרגמו כבש וכבשה אימר ואימרתא, ושינו כאן לתרגמו חורפן, להורות על קטנותו של כבש, מלשון בימי חרפי שענינו בימי נערותי, וכ"ה בלשון ארמי, ודייקו כן ממלת הצאן בה"א, שהיה לו לומר כבשות צאן כמו בשאר מקומות, אלא שבא הכתוב להודיענו שהיו כבשות קטנות הכרוכות אחרי אמותיהן (ר"י מוסקאטי):
